טיול ואגדה בנחל חלילים

מערה מכושפת ומנגנת, מעיין נסתר, טיול ואגדה.

החליל… הוא פשוט ועדין

וקולו כמו צליל של הלב

כשכשוך הפלגים כמו שיר ילדים

כמשק הרוחות בפרדס מלבב

החליל…. (לאה גולדברג)

המקום

בין שכונות מבשרת ציון בהרי ירושלים נחבא לו וואדי מן היפים בארץ, עטור מעיינות, בוסתנים נטושים, כפר עתיק, צמחיה מרהיבה ומערות מיוחדות במינן. הרוח הנושבת בפתחי המערות משמיעה צלילים מתוקים כשל חליל בלתי נראה.

היום קוראים לוואדי “נחל חלילים” בשל תופעה זו, אך לתושבי קדם היו הסברים משלהם:

האגדה

בכפר הערבי אבו-גוש השכן הייתה הילולה, למוכתר הכפר נולדה בת בכורה ושמה פטימה. כל תושבי הכפר עלו לביתו של המוכתר לחגוג עם המשפחה המאושרת ולהעניק מתנות.

בגרה הילדה והפכה ליפיפייה וחכמה, עיניה מאירות ושערה ארוך וחלק וכל צעירי הסביבה מחזרים אחריה. על פי המסורת פנו הורי הצעירים למוכתר וביקשו את ידה. אמר לה האב: “פטימה ילדתי האהובה, זמנך הגיע להינשא ולהביא לי נכדים, הנה בחרי לך את הטוב בעינייך, אך היא סירבה לכולם”.

אמרה לו: “אח יא בבא! ליבי מזמן נתון למחמוד, בן השכן העני”. הביט בה המוכתר בזעם ואמר: “מה יתן לך בחור שכל רכושו רק עדר עיזים קטן? קחי לך את סעיד הבן של הסוחר, יתן לך בית יפה וחיים נוחים”.

הביטה בו פטימה בעצב וביקשה: “יא בבא, כל שתרצה אעשה אבל רק עם מחמוד אהיה מאושרת, צנוע הוא ושכלו רב.”

החליט אביה של פטימה להכשיל את הבחור בעיני ביתו. קרא למחמוד, הפקיד בידיו עשר מכבשיו הטובות והטיל עליו לרעותם בוואדי המכושף, אליו פחדו כולם מלבוא, בו שומעים את נשמת הג’יני (השד) בעת רוח הערבית, מקום בו כל כבשה מהכפר שהתקרבה לא חזרה.

התייפחה פטימה כששמעה על המשימה, כי ידעה היטב שרע ומר יהיה גורלו כאשר יחזור ללא הכבשים. ניגב מחמוד את דמעותיה, ביקש ממנה להתפלל עבורו ויצא לדרכו.

עבר יום, ועוד אחד, ומחמוד לא חוזר. פטימה בחלון כוססת ציפורניה, אפילו בליבו של המוכתר החל המצפון להתעורר ולדאוג, אבל אין מחמוד ואין כבשים.

ועוד בוקר עלה ומרחוק רואים אנשי הכפר ופטימה בראשם שיירה ארוכה של עשרות כבשים צועדת בדרכי האבק לכפר ומחמוד מובילם. רצה אליו פטימה, חיבקה ונישקה אותו וכל אנשי הכפר חוזים ודנים בפלא, איך יצא מחמוד עם עשר כבשים וחזר עם כמאה תוך שלושה ימים בלבד?

סיפר להם מחמוד: “לקחתי את העדר לרעות בוואדי כמצוות המוכתר. בעודי נח בין העצים שמעתי מנגינת חליל רחוקה. הקשבתי בפליאה והקול התגבר והלך והצטרף אליו עוד חליל, ועוד אחד. המנגינה הייתה כובשת  ומהפנטת ונרדמתי. כשפתחתי את עיני מצאתי עצמי כאן בפתח המערה בוואדי, לידי היו גם הכבשים של המוכתר וגם כל הכבשים שאבדו לכפר, כנראה שנמשכו למנגינת החליל וחיו ממי המעיין כאן ליד ומהמרעה העשיר”.

הבין מוכתר אבו-גוש שיד אללה בדבר, חיבק את הבחור ואמר לו: “בני אתה, אמיץ ואם אללה איתך אז גם יד ביתי שלך”. וככה חיו להם פטימה ומחמוד באושר ובעושר (ממסעדת החומוס שפתחו בכפר) עד עצם היום הזה.

המסלול

כמאתיים מטר מכיכר חלילים ימינה מתחיל שביל המסומן בירוק לתוך נחל חלילים. נרד איתו אל המערות שבאגדה, אל הפריחה המרהיבה, אל המעיינות, עד שנגיע לעמק הארזים. גם על העמק מאיימת תנופת הפיתוח ומסלול הרכבת לירושלים מתוכנן דרכו תוך כדי יצירת מפגע שיהרוס את שמורת הטבע הנפלאה ויגזור כליה על הצבאים (זוכרים את במבי?) ושאר החי בעמק, אך נשאיר זאת לפעם אחרת.

בעמק הארזים נפנה שמאלה במסלול המסומן כחול אל עיינות תלם. שלושה מעיינות שנחצבו בסלע על ידי בני שבט בנימין. נראה את שרידי הישוב “מוצה” התנכית (יהושוע י”ח, כ”ו), מקוואות טהרה ומערות קבורה, חקלאות עתיקה, בוסתני פרי נטושים, גתות יין ושמן. נכיר את דרך החיים בתקופה בה גרו כאן בני שבט בנימין לפני כיבוש ירושלים והקמת ממלכות יהודה וישראל.

במקום הייתה גם התיישבות יהודית ב 1906, העמק נרכש על ידי עולים חדשים מרוסיה והוקמה כאן מושבה בשם בית טלמא אשר שמה שונה על ידי התושבים לעמק הארזים על שם עצי המחט היפים הצומחים כאן, רק שאין אלו ארזים כלל וכלל אלה ברושים. התושבים הקימו מספר מבנים ובינהם מפעל בן שתי קומות לשמן וסבון ששרידיו נמצאים נטושים כאן עד היום.

ממעיינות תלם נוכל לבחור במסלול הקל חזרה במעלה נחל חלילים, או להמשיך במסלול האתגרי שיכלול טיפוס בשביל אתגרי דרך עתיקות וסבך פראי. בדרכנו נראה שרידי בית כנסת עתיק, נבקר בעין טל שכמעט אף אחד לא מכיר (תביאו פנס ונבקר בנקרה החצובה). נמשיך לעין מוצא, שפעם הייתה פינה משובבת נפש לסיירי הפלמ”ח המיוזעים והיום משמש את חסידי נחמן מברסלב כמקווה טהרה משם נעלה חזרה אל אל כיכר חלילים.

תמונה ראשית: Zoharby / CC BY-SA 3.0